<h1>ספר עזרת נשים — שער שישי</h1>
<h2>דף סג:</h2>
תנן התם בכתובות פרק אעפ"י המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרי' בשבת ר' יהודה אומר שבעה טרפעיקין וכו'. וגרסינן בגמרא מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש המטה ר' יוסי בר' חנינא אמר ממלאכה ומקשה המקשה ומתרץ ומסקנא דמילתא מתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת, ורבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ושולחין לה מבית דין הוי יודעת שאפילו כתובתך מאה מנה הפסדת, ואחת לי ארוסה ונשואה ואפילו נדה או חולה או שומרת יבם. ואמר רמי בר חמא אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והלכה כרבותינו. היכי דמי מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה (דמצערנא) [ומצערנא] ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה וכו' וכן הלכה. והלכה דאיכא דאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימין. (וכיסופא) דלישנא דגמרא תפסא לא מפקינן מינה לא תפסא לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא (בגיטא) [אגיטא] ע"כ לשון הגמרא, וכן פסק הרי"ף.
וכתב הוא בפסק שלו בכתובות פרק אעפ"י זה לשונו, הדין הוא דינא דגמרא, אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא הכי דייני. במורדת כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב לי גיטא יהבינן לה גיטא לאלתר, ואי תפסא מידי מכתובתה מפקינן מינה. ומהדרינן ליה לבעל, והני מילי במאי דכתב בעל מדיליה, אבל במאי דאייתיאת מבי נשא, בין תפסא בין לא תפסא, כל מאי דאיתיה בעיניה, יהבינן לה ניהלה. ואי ליכא מידי בעיניה ולא מידי דאתי מחמתיה אלא אתבידו להו לגמרי, לא מפקינן להו מיניה דבעל ולא כלום. והני מילי בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כל מאי דאיתיה בעיניה שקלא ליה ואע"ג (דלית) [דבלו] ליה טובא, והוא דחזי למאי דהוה חזי מעיקרא כגון דחזי לאשתמושי מעין מלאכה דידיה, אבל מאי דבלא ליה לגמרי ולא חזי לאשתמושי ביה כדמעיקרא משלם לה (דמהון) [דמיהן] כדמעיקרא. וכל שכן מאי דאיגניב או מאי דאיתניס משלם לה בעל מדיליה, משום דברשותיה קיימי כדתנן [יבמות ס"ו ע"א] אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו.
לרי"ף. עוד חזינן לגאון דאמר דיהיב לה עיקר כתובה מנה מאתים בלחוד, כי היכי דלא ליהויין בנות ישראל הפקר, אבל מאי דכתב לה בין תוספת בין מתנה לא יהבינן לה מיניה מידי, ודינא דגמרא אפילו עיקר כתובה לית לה כדאמרינן בריש פרקא תנאי כתובה ככתובה דמי נפקא מינה למוחלת ולמורדת. אלמא מורדת לית לה כתובה ולא תוספת. האי הוא דינא דמורדת דנהגי בהו רבנן דמתיבתא (ד)מכמה שני [עד השתא. אבל ודאי הדין תקנתא ליתא אלא היכא דאימרדת איתתא בבעלה ובעא לאפוקי מבעלה] מחמת דלא בעיא ליה. אבל היכא דאיתמרעת או היכא דאיכא עלה חשש מותא ובעיא לאפוקי מבעלה כי היכי דלא לירות לה, ליתא להאי תקנתא ולא עבדינן בה עובדא, ובכי האי מילתא איכא למימר היכא דמיעקרא נחלה דאוריתא לא תקון רבנן. ואע"ג דחזינן בהא מילתא פלוגתא ביני רבוותאי מסתברא כמאן דאמר לא עבדינן תקנתא בכי האי מילתא, ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן [כתובות ע"ז ע"א] ואלו שכופין אותן להוציא ומאי דדמי להו, ובין מעיקר תקנתא אי מיתא לה איתתא מיקמי דתיפוק מיניה דבעל בגט, בעלה ירית לה, דלא מיפקעא ירושתא דבעל אלא בגרושין גמורין וכן הלכתא ע"כ דעת הרי"ף.
והר"ם במז"ל [אישות פי"ד ה"ח—י"ד] כתב האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה ותצא בלא כתובה כלל, ותטול בלאותיה קיימין בין בנכסים שנתחייב באחריותן בין בנכסים שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעל אפילו מנעל שברגליה ומטפחת שעל ראשה שלקחן לה פושטת ונותנת לו, וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא. ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הנני מצערת אותו מפני שעשה לי כך וכך או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, (שומעין) [שולחים] לה ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה. ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו ואומרים פלונית מרדה על בעלה. ואחר הכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרין לה אם את עומדת במרדך הפסדת את כתובתיך. ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל, ואין נותנין גט עד שנים עשר חדש ואין לה מזונות כל שנים עשר חדש ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה, כל סדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו, ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש. ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים ואפילו יש לו אשה אחרת כסדר הזה עושין לה. וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו הרי זו מורדת מתשמיש, וכן יבמה שלא רצתה להתיבם כדי לצערו כסדר הזה עושין לה. המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחר שנים עשר חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל. אבל נכסים שהכניסה ובלאותיהן קיימין אם תפסה אין מוציאין מידה ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו. וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל באחריותן עליו אין משלם כלום, זהו דין התלמוד במורדת. ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות במורדת, ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל. ורבים וגדולים חולקים עליהם ברוב המקומות וכדין התלמוד ראוי לתפוש ולדון עכ"ל הר"ם במז"ל.
והר"ם דקוצין [סמ"ג לאוין פ"א] כתב האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא נקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה לשכב עמו מדעתי כופין אותו לשעתו להוציא שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה ויוצאה בלא כתובה כלל ונוטלה בלאותיה הקיימין בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן ואינה נוטלה משל בעלה כלום ואפילו מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת, וכן אם נתן לה בעלה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא. מרדה עליו כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני שולחין לה מבית דין ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת כלה, ואחר כך מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ד' שבתות זו אחר זו, ולא בכל יום דהא בהדיא קתני בתוספתא פעם אחת בשבת ואומרים פלנית מרדה על בעלה ואחר ההכרזה שולחין לה ואומרין לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתך, וכן פסק רבינו יעקב כרבא וכרמי בר חמא שנמלכין בה להוכיחה שני פעמים אחת קודם הכרזה ואחת אחר ההכרזה, ומשהין לה תריסר ירחי שתא גיטה ואין לה מזונות מהבעל כל י"ב חדש וכשהיא יוצאה לסוף שנים עשר חדש תצא בלא כתובה ותחזיר כל דבר שהוא של בעל ושהוא שלה מבלאותיה. אם תפסה אין מוציאין מידה, ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו, וכל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל באחריותו עליו אינו משלם לה כלום. ורבינו יעקב פירש דין זה בהפך כי דין זה אחרון הוא במאיס עלי אבל במרדה תטול בלאותיה כי הפסד שבעה דינרין תנן הפסד בלאותיה לא תנן, וכלל הדבר לדברי רבינו יעקב מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה מכריזין ארבעה שבתות ונמלכין בה להתרות אותה פעמים פעם אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה ובמרד דמאיס עלי לא הוא ולא כתובתו משהינן לה תריסר ירחי שתא ואחר תצא בלא כתובה והפסידה בלאותיה אם לקחן הבעל וכל מה שכתב הבעל לה אפילו תפסה אין מוציאין מידה ככל הסדר שבארנו במרד דבעינא ליה ומצערנא ליה. זהו דין התלמוד המפורש במסכת כתובות, ויש גאונים שכתבו מנהגים אחרים ולא פשטו בכל ישראל.
אמנם רבינו שרירא גאון כתב בדין המורדת דלא משהינן לה אגיטא כלל פן תצאן בנות ישראל לתרבות רעה אלא נותנין לה גט מיד בתקנת הגאונים אחר ד' שבתות, ובכל מה שכתב לה הבעל אפילו תפסה מוציאין מידה אבל מה שהביאה אין מוציאין מידה, במורדת דמאיס עלי שבארנו שוין רש"י והר"ם במז"ל שיגרשנה בעל כרחו כמו שבארנו, וחולק עליהם רבינו יעקב שהרי בפירוש אמרינן בפרק הנזקין וכן שנינו בפרק חרש האיש אינו מוציא אלא לרצונו איפשר דמשהי לה אגיטא ומפרש כל שמועה זו בשהבעל רוצה לגרשה רק שיהיה פטור מן הכתובה, וכן פירש רבינו חננאל איש רומי בפי' זה הלשון אם אמר הבעל אתן לך גט.
